פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!
רחל בלובשטיין, "פגישה, חצי פגישה"
למה השיר הזה קורע לי את הצורה שוב ושוב, בכל פעם מחדש?
חשבת שזה כבר מאחורייך, ששכחת אותו. חשבת שהתגברת עליה והתקדמת.
אבל אז בא המקרה ומפגיש אתכם – לא פגישה מתוכננת, לא משהו שקבעתם או חשבתם עליו. חצי-פגישה אקראית, פתאום, באמצע החיים, באמצע ההליכה למקום אחר, לעניין אחר. ואתם מחליפים כמה מילות נימוסין שחוקות, אולי איזו אמירה סתומה שלא מבטאת כלום מלבד ההפתעה והמבוכה. המחשבות המופתעות אינן מצליחות להתארגן לכדי אמירה ברורה, כי גל גדול של אושר וכאב מציף את כל כולך וממיס את כל ההגנות, את כל האמירות עליו ועל עצמך שניסחת לעצמך במשך הזמן שחלף, מקלף באחת את כל הפלסטרים שהנחת על השריטות והכאבים שנותרו מיחסיכם והופך את הכל באחת לבליל מסעיר של רגשות מוכרים וממכרים, של אושר וכאב.
ואז באות שתי השורות האחרונות שמפרקות אותי כל פעם מחדש – פתאום אתה מרגיש כמה היית צמא לנוכחות הזו, לאנרגיה הזו שמתרחשת ביניכם, לזכרונות היפים, לאהבה שהיתה. אתה נכנע, מוותר על כל ההגנות והרציונליזציות שבנית לעצמך, כורע על שפת האגם הסואן הזה ושותה ממנו לרוויה.