היינו שלושה שישבנו וחשבנו מה לעשות. אני אפרת ודעתה. אפרת ודעתה לא-חד-הם. הדברים אמורים בעיקר כאשר (במקרים רבים מספור במהלך הטיול), היא שבה והזכירה כי יצאנו לטיול בניגוד לדעתה! אבל בגלל שהיינו שניים: אפרת ואני, יצאנו בכל זאת. ברגעי משבר אפרת נוטה לשכוח זאת ולתמוך בדעתה באופן נחרץ והאשם נמצא כמובן בבעל דעת המיעוט, ואפרת? היא כמובן יוצאת מדעתה ואז… אז היא אומרת דברים שאני מתחרט עליהם אחר כך.
אני, כיאה לבן מזל מאזניים, איש של ספק אני, שוקל ובודק כל דבר, רוצה לשמוע גם את הצד השני בכל דבר ולכן השאלה הראשונה שלי בכל מצב היא: מה את חושבת?
וברוב המקרים, להפתעתי, אפרת חושבת ממש כמוני. היא מציגה את דעתי בצורה ברורה ומשכנעת ולי לא נותר אלא להסכים איתי.
לא אנסה להציג מצג שווא של מי שיש לו דעה מוצקת על כל דבר ועניין ובסוף מסכים עם אפרת. רופס ורכרוכי אני מלכתחילה. האמת? היא קצת מגזימה. כל החלטה ולו הפעוטה ביותר, זוטות של ממש, זוכה אצלה להתיחסות מוגזמת. שאלות של מה בכך כמו לאיזה בית ספר לרשום את הילדים? האם כדאי לקנות דירה או לשכור? זוכות אצלה למחשבה עמוקה ואכזבה קשה מזה שאני מסכים עם כל מה שהיא אומרת.
לעומת זאת כשאני מעז וחולק על דעתה (לעיתים נדירות) אז היא ממש נפגעת ומתעצבנת על שאינני מסכים איתה.
מכל מקום, ישבנו וחשבנו על החיים. ההבטחה הילדית המופלאה לחיים מאושרים והורות קסומה התגשמה במלואה.
אצל אחרים.
אצלנו, אפעס, קצת פחות.
אמרתי, בואי נעזוב הכל וניסע לאיזה זמן. רק אני ואת והילדים. נגלה אותם מחדש. נעבוד מהמחשב…
משהו במבט הזה שתקעו בי, אפרת ודעתה, גרם לי לחשוב שוב על תקפותה של ההצהרה האחרונה. היא עובדת מהמחשב. אני מדריך סיורים בתל אביב… זה משאיר את מצבת התעסוקה שלנו על 'מפרנסת' ו'טפיל'. עלוקה. פשפש. התגרדתי בחן. ההצעה נפלה ברוב קולות.
אלא ש… לאט לאט, בעדינות שיננית סובייטית וברגישות של מכבש דרכים, הצלחתי להזיז את אפרת מדעתה. דעתה נותרה איתנה בדעתה שהפיאסקו הצפוי מטיול שכזה שני רק לפיאסקו שבו היא פגשה אותי. אבל אפרת השתכנעה וכאמור, לאט לאט החלה לראות את הקסם האמון בהסתובבות בבנגקוק בחום של שלושים מעלות תשעים וחמישה אחוזי לחות עם שלושה ילדים.
סוף פרק ראשון.
האם נצא? (כן)
האם נתחרט??? (הרבה יותר פעמים ממה שאתם חושבים)
האם יהיו עוד קטעים שכאלה? (יש לי עוד הרבה אבל אני ביישן כזה, מופנם… אולי)