כמה פעמים יוצא לו, לאדם, לפגוש על עמוד תמים, שלט שמכוון ישר אליו, ספציפית? ולא, אני לא מתכוון להרגשה כשאתה רואה "דרוש שותף סימפטי, נקי, חמוד, לא מפליץ ושקט לדירה מהממת בכלום כסף" אני מדבר על מודעה שלו ידע הכותב את שמי היה כותב אותו עליה.

אז הנה.

המודעה הזו, שנמצאה ברחוב רוקח ליד מוזיאון נחום גוטמן – היא אלי. רק אלי.

לא פעם נחמץ הלב על מר גורלם של אלה שאיתרע מזלם והם גרים בבית שבפתחו, נגיד, היה אלתרמן נוהג להקיא כשהיה שיכור, או פינת רחוב אגבית שבה הייתה מניה ביאליק תוקעת מנת פלאפל בהחבא … טורים טורים, נחילים נחילים של סיורים תל אביביים נעצרים בפינה האמורה והמדריך מפליג בתאוריו איך כאן, ממש כאן, רוצץ אריק איינשטיין בעקבו את בדל הסיגריה שלו והלך לדרכו. ומאז נכנס גם המגבר, המשתלשל לו מחגורתו של המדריך, הרי שלא רק אומלל מי שגר באותה פינה, אומלל הרחוב כולו, משעות הבוקר (תלמידים חסרי מזל ומשועממים) ועד השעות הקטנות של הלילה (סיורי יום הולדת לבת השישים שאוהבת את לאה גולדברג).

באמת, הלב נכמר.

אודה, יד ורגל לי בתופעה זו.

עוד בטרם הגיע המגבר כבר הייתי מחצצר בחצרות העיר. למעשה, דומני שאני המדריך היחיד שהמגבר הוריד את עוצמת צעקותיו….

ובאותה פינה, בנווה צדק, מול נחום גוטמן, הייתי (ועודני…) מהלל את גוטמן, מבכה את ברנר, ומספר על דבורה בארון עד… עד שנקעה נפשו של אותו ביש מזל, ולקח מכסה של חמגשית (אפשר לראות את הפינות המעוגלות) ובזכות הזעקה, ובמר ליבו כתב והצמיד אל העץ.

וכמאמר הקיסר "באתי, ראיתי, תלשתי" (אך את קולי, נעבעך, להחליש שכחתי) ובעודי מצעק צעקותי – גבוה, מעל ראשי מודרכיי, בירי תלול-מסלול, עפה לה נעל עבודה. שחוקה,  וספוגה-זיעת-ימים-רבים ונחתה בכבדות על אוזני השמאלית וצנחה-רבצה לרגלי ככלבלב. השכן לא איחר לצאת בעיקבותיה.

ראשית דבר – דרש את הנעל שלו בחזרה.

שנית, פירט בלשון מעודנת ובטון נמוך וסבלני את אילן היוחסין המשפחתי שלי שכלל כמה נשים בעלות מקצוע מפוקפק (בערך 1,000) ושאר מיני שמות תואר שלא זה המקום לפרטם.

הסמקתי ומילמלתי גם אני אי אילו ברכות, אספתי קבוצתי והלכתי לצעוק ליד חלון אחר.

ומאז זהיר אני בכבודן של נעליים ואוזנם של שכנים…